פרשת ההורים מעמנואל
בשנת 2010 נחשפה פרשה מכוערת של אפליית ילדים שהוריהם ממוצא מזרחי בבתי הספר ביישוב עמנואל: הורים לילדים ממוצא אשכנזי לא היו מוכנים שילדיהם ילמדו ביחד עם ילדים ממוצא מזרחי ועל כן הילדים ממוצא מזרחי לא התקבלו לבתי הספר. אין ספק כי התופעה ראויה לגינוי של כל אדם תרבותי. פרשה זאת הגיעה אל בגץ בעתירה ושם נפסק כי אם ההורים האשכנזים לא ישלחו את ילדיהם לבית הספר ביחד עם הילדים ממוצא מזרחי הם יישלחו למאסר.
בגץ הינו בית משפט מנהלי. בית משפט מנהלי נוסד כדי לעזור לאזרחים להתמודד עם רשויות ציבוריות אשר חזקות ממנו בהרבה ומתישות אותם במאבק על זכויותיהם. לפיכך בצד המשיב אמורה להיות רשות ציבורית או אישיות בראש רשות ציבורית. ההורים המפלים (הראויים לגינוי) אינם אמורים להיות צד משיב בבית משפט מנהלי, ובית משפט כזה אינו אמור לדון ולפסוק דבר בענינם מחוסר סמכות.
עטרת בגץ
בישראל נהוג למנות את השופט הוותיק ביותר בבית המשפט העליון למשרת נשיא בית המשפט העליון. המנהג הזה עלה לדיון בבגץ בשנת 2012 כאשר התנועה לאיכות השלטון עתרה נגד החוק המכונה בציבור בשם "חוק גרוניס". בגץ דחה את העתירה, ופסק הדין מסתיים במשפט הבא: "בפועל, החזיר החוק המתקן עטרה ליושנה – מינוי הנשיאה ומינוי הנשיא, כמו מינוי המשנה לנשיאה ומינוי המשנה לנשיא על-פי בכירותם: ודאות הבאה למנוע פזילה אל עבר הלא-נודע – על כל מגרעותיה".
בימי קדם האנשים הזקנים היו בעלי חכמת החיים הטובה ולכן היו המנהיגים של השבט. עם היווצרות קבוצות בעלי מקצוע חפשי נהגו למנות לראש הקבוצה את העובד הוותיק ביותר מנימוקים דומים. כאשר התגלה שהעובד הוותיק ביותר הוא לא בהכרח החכם ביותר השתנתה הגישה והוחל במנהג למנות לעמוד בראש העובדים את בעל הידע המקצועי הטוב ביותר, מתוך הנחה שאדם זה יידע להדריך את שאר העובדים ומנהג זה החזיק מעמד עד אמצע המאה העשרים. עם התפתחות מקצוע הניהול וטכניקות ההערכה של תפוקת עובדים התפתחה התובנה כי ניהול אנשים היא מיומנות בפני עצמה ולקראת סוף המאה העשרים התקבע המנהג למנות לראש קבוצה מקצועית רק אדם שיש לו כישורים ניהוליים (הכשרה וניסיון). נשיא בית המשפט העליון בישראל ממונה על ההתנהלות האישית של כל השופטים בישראל (כ-700 אנשים). חלק מסמכויותיו הן מכוח החוק וחלק מתוך מדיניות הממשלה שלא להתערב בהתנהלות מערכת השפיטה. המשמעות של בחירה באדם למשרה כזאת, בלי לבחון את כישוריו לאור דרישות התפקיד, היא לדבוק במנהג שכבר נזנח לפני יותר מדור שלם בכל התרבויות המפותחות (וגם לא קיים יותר בשום משרה אחרת בשירות הציבורי בישראל). אם כלשון פסק הדין יש יתרון לקריטריון שאינו מחייב בחירה אז אפשר למצוא קריטריון חילופי: ברוח הפרופסור פרקינסון (שגילה את חוק פרקינסון בניהול) אפשר למנות למשרת הנשיא את השופט שמשקלו הפיזי בק"ג הוא הגדול ביותר, ולהימנע מהצורך בתהליך בחירה ופזילה אל עבר הלא-נודע...
בגץ הקייטנות
לישראל הסתננו עשרות אלפי אנשים בעיקר מסודן ואריתריאה. בין המסתננים היו גם אנשים שנשקפה להם סכנת חיים במולדתם, ועקב כך היה מן הראוי לתת להם מקלט וגם מעמד של פליטים, אולם רובם כנראה באו לישראל כדי לשפר את רמת חייהם ובעצם הם מהגרי עבודה. המסתננים התמקמו בדרום תל אביב והפכו את חיי התושבים שם לקשים מנשוא. הממשלה דאגה לחוקק חוק המאפשר להחזיק מסתננים במיתקן פתוח כדי להרחיקם מדרום תל אביב וליצור מוטיבציה אצל המסתננים לחזור למדינותיהם (או לעבור למדינה אחרת). על חוק זה הוגשה עתירה לבגץ אשר פסל את החוק והורה לפרק את המיתקן.
מענין מאוד לקרוא את הנימוקים בפסק הדין. שם נאמר "איך יהיה למסתנן חלון זמן למלא את חייו בתוכן?" ועוד "כיצד יכיר בן או בת זוג?", "אילו תחביבים יוכל לאמץ לעצמו?". מכאן אנו למדים כי לבגץ נראה סביר שמדינת ישראל תדאג למסתננים לא כיוון שהם פליטים הנרדפים על חייהם אלא כיוון שהמדינה חייבת לדאוג להם כדי שיהיה נעים להם לחיות כאן מכאן והלאה, במקום להביא אותם לכך שירצו לצאת מכאן ללא צעדים אלימים. ואם אין למדינת ישראל יכולת כלכלית לתמוך גם בתושביה וגם במסתננים אין זה מעניין את בגץ. כיוון שנימוקים כמו אלה שהוזכרו הם הזויים ארשה לעצמי להציע הצעה הזויה כדלקמן: להקצות מתקציב בית המשפט העליון את הסכומים שמעבר למשכורות למימון הקמת מתנס במיתקן הפתוח, שייתן לשוהים שם שירותי תחביבים ושירותי שידוכים. מתנס כזה ייתר את הצורך בפירוק המיתקן וגם לא יטיל עול כלכלי על האזרחים שאין מספיק כסף לתת להם שירותים חברתיים נאותים.
בגץ מלכוד הממשלה 22
בגץ קבע (כהרגלו מבלי שיש לכך כל סימוכין בחוק) כי ייצוג הממשלה בבגץ ייעשה רק ע"י היועץ המשפטי לממשלה, והיא אינה רשאית להיעזר במישהו אחר במקומו. ישנם מקרים שבהם עמדתו של היועץ המשפטי אינה מקובלת על ידי הממשלה, וכך נוצר מצב שהיועץ המשפטי רשאי לייצג את הממשלה ולטעון בבית המשפט את טיעוניו נגד עמדת הממשלה ולממשלה אין בכלל זכות לטעון את הטיעונים שלה. מצב כזה הוא כל כך אבסורדי עד שהיה ראוי לכלול אותו כנספח לספרו של קפקא "המשפט".
בגץ והציבור הפיקטיבי
אימון הציבור הוא מרכיב חשוב ביציבות השלטון במימשל דמוקרטי. בפרשת ראשי העריםשהואשמו ואולצו להתפטר על ידי בגץ הנושא של אימון הציבור נדון בהרחבה בבגץ. כבר בעבר בגץ נתקל בבעיה דומה כאשר מועמד לתפקיד הסביר שזכה בבחירות באימון הציבור , ולכך השיב בגץ כי "אימון הציבור הוא מושג נורמטיבי שאינו נמדד בבחירות כלליות אלא נקבע על פי אמות מידה משפטיות...". משמעות הדבר היא כי כאשר בית המשפט מדבר על אימון הציבור הוא מדבר על ציבור דימיוני ולא על הציבור בעולם הממשי. הציבור הדימיוני הזה מורכב מאוסף האנשים הסבירים הדימיוניים אשר חושבים ומתנהלים על פי אמות המידה של בגץ. כאשר רואים התבטאויות כאלה מצד שופטים בבית המשפט העליון מובן מדוע הציבור הממשי מתייחס אל השופטים האלה כאל אנשים מתנשאים המנותקים מהמציאות.
מה שהשופטים האלה שוכחים הוא שכוחו של בית המשפט נגזר מאימון האנשים בעולם הממשי.
קריאה נוספת מומלצת: אימון הציבור במדינת דימיונה
פורסם 26.10.2013 http://www.articles.co.il/article/162622
ד"ר יוסף יעלי הוא מנתח מערכות ארגוניות ציבוריות בשיטת פרקינסון (לשעבר מדען בכיר ומהנדס מערכת ברפאל ואלביט)
